אלון צריך לסדר את החדר

אני לא יודעת כמה פעמים אמרתי לילדים שאחרי שהם משחקים צריך לסדר את החדר.  איימתי בהחרמת צעצועים שלא סודרו, התעצבנתי, הסברתי בנועם, עשיתי שיחות, מבצעי פרסים.  ואף על פי כן, עוד לא זכיתי לתענוג שילדי היקרים יסדרו את הצעצועים שלהם/ בגדים שלהם בלי תזכורת.   זה לא שאני כזאת מסודרת, וגם בתוך תוכי אני יודעת שזה לא ממש הגיוני שבבית עם שלושה ילדים, ושפע חברים, יהיה סדר ונקיון.   אבל בכל זאת יש לי פנטזיה כזו שהבית יהיה מסודר.  שכשאני אקום בבוקר, הכל יהיה נקי ומצוחצח ובמקומו, גם אם רק למספר רגעים.

ישנם רגעים שאני חולמת על עוזרת שתבוא יום יום וכך ביתי יהיה מסודר בלי מאמץ.  אבל בינתיים, אם נחזור למציאות, יש לי שאיפה שאני ובני ביתי נרתם כל ערב ביחד לסדר את הבית.  וכפי שאתם בוודאי מבינים -מקריאת הפיסקה הקודמת- שאיפות לחוד ומציאות לחוד.  במציאות חיי, אף אחד מבני ביתי לא שש במיוחד לשתף איתי פעולה, ובטח לא בערב.  והיום אני אתמקד במחשבה שהילדים שלי צריכים לסדר את החדר שלהם.   ואם אהיה יותר ספציפית, אתמקד בבני בכורי אלון, כי אני חושבת שהוא צריך להיות הדוגמא לאח שלו.  ולכן הוא במיוחד צריך להיות הראשון לשתף איתי פעולה בסידור חדר הצעצועים והבגדים.  האם זאת האמת?   נבדוק…

אז “אלון (הילד שלי) צריך לסדר את החדר שלו”.

1. האם זאת האמת?

2. האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת? כן. האם אני יודעת בוודאות שזה מה שאלון צריך? שזה מה שהכי טוב עבורו?

מבחינתי כן. מבחינתו – לא. הרי מבחינתו הוא לא צריך לסדר את החדר, עובדה שהוא לא מסדר אותו, הצורך שהחדר יהיה מסודר הוא שלי – לא שלו. ואני חושבת שהרגלי סדר ונקיון הם משהו טוב עבורו, אבל אולי כרגע הוא צריך שהכל יהיה מטונף – כדי להבין כמה זה לא נעים. אז לא. אני לא יודעת בוודאות שהוא צריך לסדר את החדר – לפחות לא כרגע.

3. איך אני מגיבה שאני חושבת את המחשבה שאלון צריך לסדר את החדר?

החדר מבולגן בערימות של קלפים, ניירות, מגבות ובגדים, ואני חושבת שהוא צריך לסדר את זה כמה שיותר מהר. אני כועסת, יותר נכון ממש רותחת. כמה פעמים ביקשתי מהילד הזה לסדר את החדר היום??!!! לפחות שלוש פעמים, והוא פשוט מצפצף עלי. הילד הזה פשוט לא שם עלי קצוץ. לעלה נידף ברוח יש יותר חשיבות מאשר לי. אז אמרתי שלוש פעמים…אז מה! מה זה משנה, מי אני? בסך הכל אמא שלו. ואמא שלו זה כלום בעינו. אני מרגישה רע, אני מרגישה כישלון חינוכי. אני מרגישה אמא לא טובה. כשאני חושבת שאלון צריך לסדר את החדר, אני מרגישה שהוא אף פעם לא שומע בקולי, שהוא ילד לא ממושמע וחסר אחריות. קשה לי לנשום, הנשימות שלי מאוד שטחיות, העורף מכווץ ומתוח, אם הוא רק יעבור עכשיו בטעות לידי אני אהיה מאוד לא נחמדה אליו. אני לא רואה ילד, אני רואה חייל לא ממושמע, וחייל לא ממושמע צריך להיענש!! ואני אחשוב כבר על תגובה כזאת למה שהוא עשה, שהוא לא ישכח כל החיים שהוא לא סידר את החדר! הוא לא שומע בקולי? אני כבר אראה לו מה זה לא לשמוע בקולי! אני רוצה נקמה, להחזיר לו, להראות לו מי השולט בבית הזה, מה זה אמא ומה זה כיבוד אב ואם! הראש שלי מתחיל לתקתק איזה עונש כבד אני צריכה לתת לו על הדבר החמור הזה שעשה. אני חושבת שהוא לא רואה אותי ממטר, הוא לא רואה את מה שאני עושה עבורו, הוא כפוי טובה, מפונק, ונצלן, רואה רק את עצמו והצרכים שלו (ולא מעניין אותי שהוא ילד קטן!). הוא לא מתחשב באימו העייפה, וגומל לי רעה תחת טובה. אני חושבת שהוא דוגמא רעה לאחים שלו.

מתי בפעם הראשונה חשבתי מחשבה כזו או מחשבה דומה? אין לי מחשבה כזאת על מישהו אחר. אני נזכרת בילדות שלי, אני בערך בכיתה ג’, החדר שלי מבולגן מאד, ואמא שלי מזכירה לי שוב ושוב שהמנקה צריך להגיע, ואומרת לי “את צריכה לסדר את החדר” או משהו דומה. ומתריעה אותי שאם לא אסדר את החדר לא ינקו לי את החדר…ואני משאירה את החדר מבולגן, והמנקה לא מנקה את החדר ואין לי בעיה עם זה. אבל מתי אני חשבתי מחשבה כזאת? שמישהו צריך לסדר את החדר? יש לי מחשבה על עצמי, שהייתי נערה, לפני שבאו חברים שלי מפאת הפדיחות הגדולות הייתה לי מחשבה “שאני ממש חייבת לסדר את החדר” לפני שהם באים..וזה מוביל אותי לראות שכיוון שאני רואה את כל הבית כשלי, ואת הילדים כילדים שלי, אזי אני רוצה את כל הבית מסודר וגם את חדר הילדים שלי. ואם הוא, האויב, לכלך ובלגן את הטריטוריה שלי, אז הוא צריך לסדר. אני בכלל לא רואה את החדר הזה כחדר שלו, אין בינינו הפרדה. הבית שלי, חדר הילדים הוא חלק מהבית שלי, וכמו הבית הוא צריך להיות מסודר.

4. מי אני אהיה בלי המחשבה ברגע זה?

אני נושמת…אני נכנסת עוד פנימה, מרגישה את בית החזה עולה ויורד, אני חוזרת לכאן ועכשיו. ומכאן ועכשיו הכל בסדר. אני מוחזקת, הכסא והמשענת מחזיקים את גופי, הצוואר מחזיק את ראשי, אוויר קריר נכנס לראותי, הכל בסדר, שלו רגוע. ומהמקום הזה אני רואה זרועות ידיים ארוכות שלוחות לכל עברי הבית וחדריו מנסות להאחז בכל פינה, ואני מרשה לעצמי להרפות את הידיים. החדר שלו הוא שלו ולא שלי. מהמקום הזה יש נתינה אמיתית של חדר – מקום אישי לילד שלי. בלי המחשבה אני מאפשרת לו להתנסות בבלגן ולחוש אותו, בלי המחשבה אני רואה שאני צריכה לסדר את החדר שלו, ולי זה מפריע. ואני יכולה להרים פריטים שבמיוחד מפריעים לי שהם על הרצפה, בעיקר בגדים, ושהחדר נשאר כמעט מבולגן אותו הדבר לשביעות רצונו של בני ולשביעות רצוני. בלי המחשבה" הוא צריך לסדר את החד"ר הוא לא האויב שלי, הוא ילד שאוהב לשחק ולא אוהב לסדר את החדר. בלי המחשבה אני נזכרת באימי היקרה שבעצם הניחה לי לחיות בבלגן שלי, נתנה לי את תחושת הפרטיות של החדר שלי, והבית הכללי עדיין היה מסודר. במקום הזה אני יכולה להרגיש איך בני מרגיש חוסר בחירה, וחדירה לפרטיות של חדרו. מתוך המקום הזה אני יכולה לראות מה עיקר ומה תפל, אני יכולה לגם להסביר לבני מה בעיקר חשוב עבורי (בגדים בסל כביסה, שלא יהיה אוכל בחדר וכו' – ואת זה הוא דווקא מכבד) ולתקשר איתו.
בלי המחשבה אני רואה שאני לא כל כך מסודרת, ולי לא תמיד יש כוח לנקות ולסדר בסוף היום, ומתוך הדוגמא הזאת הבן שלי לומד. בלי המחשבה אני רואה שאני ובני אחד. בלי המחשבה מתחשק לי להיות הדוגמא, להיות מסודרת ונקייה יותר.

היפוכים

היפוך 1: הוא לא צריך לסדר את החדר שלו

כי הוא לא מסדר את החדר כרגע. אז כרגע הוא לא צריך. אולי עוד 15 דקות זה יעצבן אותו והוא כן יסדר?

כדי שאני אדע לעשות הפרדה בין מה שלו ומה שלי

כי הוא לא רואה בזה צורך, זה לא הצורך שלו .

היפוך 2: אני צריכה לסדר את החדר שלו

ההיפוך הזה נשמע לא הגיוני ואפילו מקומם! אני? צריכה לסדר את החדר שלו? אבל העניין של העבודה הוא לפתוח את הראש. אז בואו ננסה. למה אני זאת שצריכה לסדר את החדר שלו?

כי זה לגמרי צורך שלי, ולא שלו. אני מתבוננת ורואה שכשלי ממש נמאס ואין לי סבלנות, והוא ממש לא רוצה לסדר…אז מגיעים העצבים. הכעס בעצם מגיע מתוך הצורך שלי שהחדר שלו יהיה מסודר.

כי כשאני מאוד לחוצה, אני לא נותנת לו אפילו הזדמנות לסדר את החדר שלו. אני מעדיפה לסדר את החדר ולהרגע מאשר להיות אמא עצבנית או להיכנס איתו לעימותים או ויכוחים. אני רואה עכשיו שאני צריכה לרכוש כלים נוספים, מה לעשות ואיך לגרום לילד לסדר חדרים (כלומר לקבל מה שאני רוצה) מבלי להיכנס לעימותים. אני רואה שאני צריכה לרכוש עוד כלים.

לפעמים יש מצבים כשהוא מאוד עייף או חולה אז אני צריכה לעשות זאת במקומו.

היפוך 3 : אני צריכה לסדר את החדר שלי

פעמים רבות החדר שלי לא מסודר, ואני צריכה לסדר אותו

לפני שאני מבקשת מהבן שלי לסדר את החדר שלו אני צריכה לסדר את החדר שלי כדי להיות דוגמא חיה לבן שלי בנוגע לסידור חדרים.

כי זה נעים לי יותר בחדר מסודר. זה נותן תחושה של בהירות מחשבתית

לעיתים ההיפוך איננו ברמה המילולית אלא ברמה הסמלית. מה זה חדר עבורי?

זה מקום אישי, פנימי בתוך הבית. ומהמקום הזה אני יכולה לעשות עוד היפוך
אני צריכה לסדר את החדר הפנימי שלי

במיוחד שהמחשבות שלי מאוד מבולבלות וכועסות על אלון

אני צריכה לעשות יותר את ה”עבודה”

אני צריכה לשים לב יותר לנשימות שלי ולהתבונן.