מה עושים כשילד מאיים לפגוע בעצמו

שאלה:
בכל פעם שהבן שלי לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא מתנהג באופן קיצוני. בפעם האחרונה הוא לקח את הטלפון הנייד שלי בלי רשות. וכשלא הסכמתי לו לצפות בטלפון שלי, הוא רץ אל המרפסת וניסה לטפס על המעקה!!!! קומה 3!!! ואמר דברים קיצוניים כמו " אני שונא אותך!" "נמאס לי מהחיים האלה! " "אני רוצה למות". לא יודעת אם זה איום או באמת התכוון … בכל אופן, תפסתי אותו ומרוב פאניקה נתתי לו איזה 3 מכות על הזרוע תוך כדי צרחות של ״פעם אחרונה שאתה עושה דבר כזה!״. הוא נכנס לאמוק של ״כל בזמן כועסים עליי ונמאס לי ורוצה למות ״. כרגע אני מתחרטת שלא תפסתי וחיבקתי אותו. זה מפחיד אותי . הוא בן 6 וחצי. האם מדובר במשהו אמיתי או מניפולציה? איך להתייחס לזה?

**

כשילד מדבר על פגיעה עצמית (לא משנה מה הסיבה), הדבר הראשון שיש לקחת בחשבון, הוא שיש ילד במצוקה שקורא לעזרה. גם אם זו הדרך של הילד למשוך תשומת לב, או לעשות מניפולציה כדי לקבל מה שהוא רוצה, זה עדיין סימן למצוקה שאסור להתעלם ממנה. אנחנו לא לוקחים סיכונים, בודקים לעומק את העניין ופונים לעזרה מקצועית. שזה אומר, לשתף גורמים פסיכולוגים שהוכשרו בתחום ויודעים לעשות הערכות ראשוניות והערכות מקיפות למצב בסיכון. חשוב לבדוק לעומק אם לא מדובר בסימפטומים אמיתיים של דכאון (דכאון בילדים לא נראה בהכרח כמו דכאון במבוגרים), ושלא קיים תכנון מודע וברור לפגיעה עצמית. בנוסף, יש לערב את הגורמים החינוכיים של הילד – גננת/ יועצת / מחנכת וכו' ולקבל את חוות דעתם בהקדם.

אם מדובר במצב של סכנה ממשית, כמו ילד שעולה על מעקה על המרפסת, הבטיחות חשובה קודם כל! יש להרחיק את הילד מאמצעים מסכנים (לסגור חלונות, דלתות של מרפסות, להעלים סכינים או חפצים חדים, תרופות וכו'), ליצור לילד סביבה בטוחה, ולא להשאיר אותו לבד עד לקבלת עזרה מקצועית ו/או עד שאתם בטוחים שהילד בטוח ולא יפגע בעצמו.
**
במידה וילד מאיים שיפגע בעצמו – כאקט מניפולטיבי – בכדי להשיג את מה שהוא רוצה או לקבל תשומת לב – מדובר בבעיה מורכבת שקשורה גם בקושי בסמכות הורית וגם ברמת הקרבה והקשר בין הילד להוריו.

איך להחזיר סמכות הורית:
כשילד אומר מילים כמו "אני רוצה למות", או עושה פעולות מסכנות חיים – כדרך מניפולטיבית להשיג את מה שהוא רוצה (במקרה זה הילד רצה בניגוד לרצון האמא לצפות במסך – ואיים שאם לא מקבל את הנייד הוא יקפוץ מהמרפסת) זה שם אותו בעמדת כוח. הילד מנסה לצבור כוח – לשלוט על ההחלטות של ההורה – באמצעות חילול סערה. בעקבות התהפוכות שיצר, הילד רואה לנגד את עיניו הורה שמאבד שליטה עצמית – נואש לשלוט על הילד בחזרה, הורה שנכנס לפאניקה/ חוסר אונים/ תסכול/ מעורער. הורה צועק, משתולל, מאיים, נותן אולטימטומים או לחלופין משחד את הילד שיפסיק את ההתנהגות המאיימת.
התוצאה: מחד הילד מרגיש טוב כי הוא "הצליח" לשלוט על ההורה (ולפעמים אפילו קיבל את מה שהוא רצה). מאידך למרות "הצלחתו" של הילד לשלוט, הוא חש חוסר ביטחון – כי ההורה – זה שאמור להגן ולשמור עליו – נמצא במצב לא יציב.
דמיינו לעצמכם ספינה עם נוסעים. אם רב החובל ייתן את ההגה לאחד הנוסעים, מה יקרה? הנוסעים ירגישו חוסר ביטחון! ילדים הם הנוסעים בספינה, אין להם את היכולות לנהוג ברכב או להשיט ספינה בסערה, והם יודעים את זה. אבל כשאין אף אחד במושב הקדמי, הם באופן אינסטינקטיבי מנסים להשתלט. הם לא רוצים לשלוט, הם פשוט עושים את זה כי הם יודעים שמישהו חייב לקחת שליטה, הם מבחינים שהחיים לא בטוחים אלא אם כן יש מישהו כשיר מאחורי ההגה.
התפקיד שלנו כהורה הוא להיות "רב החובל של הספינה", להנהיג את הספינה, לאחוז בהגה ולהוביל אותה. לרב החובל של הספינה יש ביטחון עצמי ומסוגלות לנווט את הספינה גם כשהגלים שקטים וגם בים סוער – כשהילדים לוחצים לנו על הכפתורים, מפרים את הבקשות שלנו, מתפרצים או מאיימים. רב החובל הוא "מבוגר אחראי" – הוא הורה מקורקע, רגוע, שומר על קור רוח, יודע לווסת את הרגשות שלו ולפעול באופן ענייני, לא מגיב באופן רפלקסיבי ואוטומטי, המרכז הפנימי היציב לא מופר על יד התנהגות כזו או אחרת של הילד.

רב החובל יודע איך להציב גבול. והצבת הגבול היא עניינית מתוך חשיבה ברורה וצלולה
לא מתוך גחמה רגעית, התקף זעם תסכול, או רצון לנקום. הוא מציב גבול (וזה יכול להתקיים בצורת תגובה מעשית להתנהגות לא ראויה) ומעביר מסרים באופן ענייני ותואם נושא בקור רוח – מרכז פנימי יציב – בהירות מחשבתית. כמו שיש חוקים בספינת נוסעים, כך גם לבית יש חוקים מאוד ברורים וידועים מראש. ואז המסרים עוברים – וכשהם עוברים הם נאמרים בפנים רגועות, גוף רגוע – טון דיבור רגוע.

ילדים מתנהגים לא לפי מה שאנחנו אומרים להם, אלא מחקים את ההתנהגות שלנו, את הלך הרוח שלנו, את האמרות שלנו. אם אנחנו רוצים שילד יתנהל באופן מסוים קודם כל עלינו להיות הדוגמא. ילדים לומדים מתוך הדוגמא שלנו – לא מתוך המילים שלנו! אם כשהילד נסער, מדבר בצורה לא נעימה, מתחצף, משתולל, בוכה, מבולבל, לא מצליח להשתלט על עצמו…אני מאבד את המרכז הפנימי שלי, אני נכנס לדיכאון, ייאוש, בלבול, אני כועס מתרגז, פועל מתוך נקמה. איך אני מצפה ממנו שהוא ילמד לווסת את הרגשות שלו? לכן, זה התפקיד שלי קודם כל ללמוד לדעת איך לווסת את הרגשות שלי. מתוך הדוגמא שלי הילד ילמד איך לווסת את רגשותיו.

שיטת חקירת המחשבות IBSR– היא טכניקה נפלאה שעובדת על דפוסי החשיבה שלנו. בדרך מהירה ופשוטה (ולגמרי בכוחות עצמנו) ניתן לווסת ולאזן את הרגשות שלנו, לפתח מרכז פנימי יציב (גם כשיש סערה) ולפתח חשיבה פתוחה ויצירתית (גם כאשר הילדים מוציאים אותנו מדעתנו ומתנהגים באופנים לא רצויים). במקום להרגיש רע עם עצמנו כשאנחנו מאבדים את קור הרוח שלנו, צועקים, מתנהגים באופן נואש, או מרגישים חסרי אונים אל מול התנהגות הילד, IBSR עוזר לטפל בשורש הבעיה. לקחת צעד אחורה, לברר במהירות מהם דפוסי החשיבה האוטומטיים שמפעילים אותנו ולגלות מהו המקור הרגשי שמלכתחילה גורם לנו להתנהג באופן לא רצוי מול הילדים, לא לעמוד במילה שלנו, ולהתנהג באופן שלפעמים אנחנו מתחרטים עליו. (עוד מידע על השיטה כאן).

איך להשיג קרבה עם הילד
כהורה התפקיד שלי הוא גם להאמין בילד ולחזק את הכוחות הפנימיים שלו. ידוע לכל, שבני אדם מפתחים חוסן פנימי על ידי זה שהם עוברים חוויות קשות. ילדים, גם אם הם בני אדם בגודל קטן יותר, מסוגלים להסתגל כאשר הם לא מקבלים את מה שהם רוצים ולפתח חוסן פנימי. אם ניכנע לכל דרישה, הילדים שלנו עשויים לחשוב שאין לנו אמונה ביכולת שלהם להתמודד כשהחיים לא נותנים להם בדיוק מה שהם רוצים.
לכן, כמו רב חובל – שמביט לאופק ומכין את עצמו למצב של סערה, גם אנחנו נכין את עצמנו נפשית לסערה. יהיה לנו ברור, שכשנגיד לילד "לא" – יש סיכוי גבוה שהוא יביע מחאה – יבכה, יילל, יכעס, יגיד דברים לא נעימים. אבל, לא נתרגש מזה. כי אנחנו יודעים שכאשר הילד יעבור דרך התסכול ויסתגל למציאות הוא יפתח חוסן נפשי. ילדים עם חוסן נפשי הופכים להיות מבוגרים עם חוסן נפשי. יש להם ביטחון שהם יכולים להתמודד עם העליות ועם המורדות של החיים- יש להם גמישות בפעולה ובמחשבה, ויכולת לשנות ולנסות דברים חדשים. וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים עבור הילדים שלנו.
אבל… הרבה פעמים לילד קשה לעבור דרך האכזבה ולקבל את המציאות לבד. ולכן, התפקיד שלנו הוא גם לתמוך בילדים כשהם במצוקה, מבלי לבייש או להשתיק אותם. לפי ד"ר נויפלד (כותב הספר "אחזו בילדכם") צריך לעזור לילד להרגיש את הרגשות, לעבור דרך התסכול, הכעס והעצבות, ולגלות את הדמעות. רק כשהילד מסוגל באמת לבכות ולהתאבל על מה שהוא רוצה ולא יכול לקבל או שמשהו שקרה, הוא יכול להסתגל למציאות.
כמבוגר האחראי, ההורה לא מודאג אם הילד יאהב אותו או לא, אין דיונים, הרצאות או רציונליזציה – הוא גם לא בוס שתלטן, הוא פשוט קשוב לילד, נוכח, מאפשר ומעודד את הילד להרגיש את התסכול והעצבות. ומסייע לו מתוך אמפטיה להבין שהוא לא הולך לקבל את מה שהוא רוצה.

ההורה נמצא לצד הילד – ומתייחס ברצינות למה שהילד אומר לא מבטל את דבריו, לא מתעלם מהאיומים שלו או מניח שאין לו מושג על מה הוא מדבר. לא אומר משפטים שמבטלים רגשות של ילד כמו: "אתה סתם אומר…", "אתה תמיד עושה עניין במכל דבר", "למה את כל כך כועס?". אלא ההורה נמצא לצד הילד – מהדהד לו מה שהוא מרגיש. "אני רואה שאתה כועס", "ממש כואב לך", "זה ממש מתסכל…" כך הילד גם ילמד להכיר את רגשותיו. לעבור דרכם, ולהמשיך הלאה.

ילד כועס ונסער – ממילא לא מקשיב למה שיש לנו להגיד לכן במקום להרצות ולנאום – קודם עלינו להקשיב לילד. ההורה לא חייב להסכים עם הילד, אלא לשקף לילד את נקודת המבט שלו
כדי שהוא ירגיש שאני מבין אותו –באמת. אני מקשיב למה שהילד אומר ומנסח מחדש את דבריו באופן שהוא מסכים איתי. דוגמא: אז אתה עושה המון דברים בבית, ואנחנו אף פעם לא אומרים לך מילה טובה על הדברים שאת כן עושה… זה לא פשוט להרגיש ככה… (אחרי שמרגיש מובן) ואנחנו מדברים בבית בשפה נקיה.
דוגמא נוספת: קשה לך שלא נתתי לך את לצפות בנייד, אתה מרגיש שהרבה פעמים אנחנו לא נותנים לך את מה שאתה מבקש (אחרי שהילד מרגיש מובן) ואנחנו לא מטפסים על מרפסות – אפשר להגיד "אני כועס".

יש טכניקות נוספות שכעת לא נרחיב עליהם שמעודדות קרבה, כמו פתרון קונפליקטים משותף – תהליך שמאפשר להורה וילד מראש להציג פתרונות למצבים מעוררים מתח שחוזרים על עצמם בבית. (טכניקות בסגנון ניתן ללמוד בקורס הורות עובדת).

מה שיפה בטכניקות האלו שהם מאפשרות ללמד את הילד לבטא את הרגשות שלו. הוא לומד להגיד מה שהוא מרגיש: אני כועס, קשה לי, אני עצוב, אני מתוסכל. הוא לומד לתקשר מה שהוא מרגיש ולבטא את הקשיים באופן מקדם.
טכניקות נוספות שאפשר ללמד ילד שמסייעות לווסת רגשות:
כיוון יצירה – לקשקש/ לצייר על נייר את הכעס, לעשות בפלסטלינה או לאפות עוגיות של מפלצות מרושעות.
פעילות גופנית (קפיצות, מכה בכרית או חבטות בשק);
לשכב על הגב על הרצפה "כמו כוכב ים" כדי להרגיש את משקל הגוף;
לנשום באופן איטי.
כמובן, בכדי לחזק את הקשר, כאשר ילד הצליח להתמודד עם קושי, יש לעודד את הילד ולהגיד משהו כמו "הרגעת את עצמך מבלי להרביץ לאחותך – אתה בטח מאוד גאה בעצמך" "אתה ממש יודע איך להרגיע את עצמך".

לסיכום, כשההורה נמצא לצד הילד – הילד מרגיש יותר מחובר אליו. ברגע שילד מרגיש מובן – ההגנות יורדות והוא נפתח יותר. כשילד מרגיש מחובר אלינו – ההורים באופן טבעי מתעורר בו הרצון לרצות אותנו להיות קשוב ולהקשיב לנו, להכוונה שלנו. בגדול, ככל שהקשר עם הילדים הוא יותר חיובי הם יהיו יותר קשובים אלינו ואנחנו נשפיע עליהם יותר ולכן אחת המטרות החשובות בהורות היא לחזק את הקשר. שזה אומר גם ליזום פעילויות משותפות, זמן איכות, עם הילד. זה הבסיס והמצע עליו הילד צריך לגדול.

סיכום – מה עושים כשילד מאיים בפגיעה עצמית.
א. פונים לעזרה מקצועית. מאבחנים את הילד ומוודאים שאין סכנה נפשית או פיזית ממשית. מגנים על הילד פיזית. מסירים ממקום סכנה, ללא נאומים, צעקות או צרחות. פונה לגורמים מקצועיים בכדי לסייע לילד לשנות חשיבה דיכוטומית (חשיבת שחור/לבן – "או שאני מקבל מה שאני רוצה או שזה סוף העולם") או אם מדובר בדכאון או פחדים.

ב. עובדים על הוויסות הרגשי שלנו!! – אנחנו הדוגמא ממנה הילדים לומדים. (שיטת IBSR היא טכניקה נפלאה). כל פעולה שאנחנו עושים, שפת גוף רגועה, טון קול רגוע, כך שנוכל מצד אחד לא להיות מעורערים והיסטריים, ומצד שני נהיה עם יד על הדופק.

ג. מאמינים בילד שהוא מסוגל להתמודד עם תסכולים. ומתוך המקום הזה, אנחנו מציבים גבול ברור (חוקי בית ברורים ידועים מראש) ועומדים בהם. גם את חוקי בית ברורים אותם אנחנו מעבירים באופן ענייני. (בדוגמא הזו, מכבדים את בקשת ההורים ואין גישה למסך ללא רשות),

ד. מסייעים ומלווה את הילד באופן אמפתי לעבור דרך המצוקה. מאפשר לילד ומלמד את הילד לבטא את הרגשות שלו. מבלי לזוז מהעקרונות שלנות. תמכו בילדים שלכם כשהם במצוקה, אבל תסמכו על כך שבעזרתכם והתמיכה שלכם, הם יעברו את שלב המצוקה ויגיעו להסתגלות.

ה. עוזרים לילד לווסת רגשות – איך להתמודד, ומה לעשות כשלא מקבלים מה שרוצים.

ו. מונעים מאבקי כוח וקונפליקטים מראש – על ידי טכניקות מניעת קונפליקטים. יוצרים קשר אנושי ומשוחחים עם הילד מתוך חיבור.

ז. מחזקים את הקשר עם הילד על ידי פעילויות וזמן איכות משותף באופן יזום. קשר טוב בין ילד והורה גורם לילד להיות קשוב יותר להורה.

כשאני עובד עם דפוסי החשיבה שלי המרכז שלי הופך להיות יציב.
לא כל סערה ומשב רוח קליל (שילד יוצר) יעיף את הספינה ואת רב החובל שלה לכל הרוחות.
לא כל דבר מקפיץ אותי את האוטומט וגורם לתגובה רפלקסיבית ואוטומטית.
יש לי את היכולת לעצור – מתוך חיבור והקשבה לעצמי ולילד.
לדבר בבהירות. ומתוך זה לפנות אל המציאות ואל ילדי.
יש לי סמכות הורות נושמת ומרגישה גמישה – אבל באופן אחראי -אני רב החובל של הספינה.