"תבקש סליחה!" – האם יש תועלת להכריח את הילד לבקש סליחה?

"תבקש סליחה!"  – האם יש תועלת להכריח את הילד לבקש סליחה?

"תבקש סליחה!"    לכל הורה יצא להגיד את המשפט הזה לילדו לפחות פעם אחת. למשל כשהילד חטף צעצוע מילד אחר, היכה את אחיו וכדומה.  הורים רבים תוהים האם כדאי להכריח ילד לבקש סליחה גם אם הוא לא ממש מצטער?  מה עושים אם אין לילד רצון להגיד סליחה אמיתית עם כוונה? ואיך ילדים יכולים ללמוד לקחת אחריות, לזהות וללמוד מהטעויות שלהם אם הם לא יתנצלו?

מחקרים מצביעים על כך שכשילדים מתנצלים על התנהגות לא ראויה, זה אכן עוזר לשקם את מערכת היחסים שנפגעה.  כשילד אחד מבקש מהילד שפגע בו סליחה – האמון של "הנפגע" במערכת היחסים חוזר, יש "לנפגע" רגשות חיוביים יותר כלפי הילד המתנצל, וגם יש סיכוי גבוה יותר שיתייג אותו כילד "נחמד" מאשר ילדים אחרים שלא מתנצלים ומבקשים סליחה.  אבל האם זה משנה אם ההתנצלות היא מרצונו של הילד או שהיא "מאולצת" (כלומר ההורה מכריח אותו לבקש סליחה)?  למרבה ההפתעה מחקרים מראים לא מצאו שיש הבדל.  כלומר, גם לסליחה מאולצת פעמים רבות יש השפעה חיובית על מערכות יחסים.  אז מה זה אומר? שצריך להכריח ילדים להתנצל?

לא ממש.  מומחים בהתפתחות הילד טוענים שכשילד מתנצל על משהו שהוא לא ממש מצטער עליו, זה  יכול להוביל למספר השלכות שליליות.

ראשית, הילד לומד להדחיק ולא להתחבר ולהבין מה קורה בתוכו, ולא לבטא את הרגשות שלו.  יתרה מזאת, הוא לומד שמותר (ולפעמים אפילו רצוי) להסתיר ולשקר לגבי איך שאנחנו מרגישים. 

שנית, זה עלול לעודד את הילד לחשוב שבאמצעות מספר קטן של הברות שנפלטות מפיו – הוא יכול להיחלץ ממצבים קשים בחיים ושהוא לא צריך לקחת אחריות או לבחון את ההתנהגות שלו או להתייחס לנושא האמיתי שיש כאן – חוסר כבוד לאדם אחר.   

נקודה נוספת היא שכאשר הורה מכריח/מאיים על ילד לקחת אחריות ולהתנצל ("אם לא תבקש סליחה אז אתה הולך לחדר") מערכת היחסים של ההורה והילד נפגעת.  כשאנחנו צועקים על הילד ו/או שולחים אותו לעמוד בפינה או להיות בחדרו – מה שקורה זה שהילד מרגיש עוד יותר תסכול בושה ואשמה.  הרגשות האלו גורמים להצטברות נוספת של כעסים ובד"כ לעוד פגיעה באחרים.  (במאמרים אחרים הרחבנו על ההשלכות השליליות ארוכות הטווח של איומים ועונשים).   בנוסף, כשאנחנו צועקים על ילד הוא מבין איך לא להתנהג.  אבל אנחנו לא מלמדים אותו איך כן להתנהג.  ואם לא נלמד אותו איך הוא ידע?

מכאן שבקשת סליחה מאולצת, לא רק שלא תוביל לשינוי בהתנהגות של הילד בעתיד, היא אפילו עלולה לקבע התנהגויות שליליות כמו הסתרת רגשות, או זלזול ברגשות הזולת ולפגוע בקשר שלנו עם הילד.  והכי גרוע, הוא לא לומד איך כן להתנהג, ומה כן לעשות כאשר המציאות לא מסתדרת כפי שהוא רצה.     אז מה עושים?

עלינו לזכור, שהמטרה שלנו כהורים זה לא ללמד את הילד לבקש סליחה, אלא לסייע לילד לצמוח לפרוח ולשגשג.  ללמד אותו ולהקנות לו כלים שבסופו של דבר יסייעו לו להיות אדם בוגר, אחראי, ערכי, עם חוסן פנימי.  ולכן , השאלה שיש לשאול את עצמנו היא לא האם הילד צריך או לא צריך לבקש סליחה, אלא מה אנחנו רוצים להשיג בטווח הארוך?  איך אפשר לסייע לילד להיכנס לכמה שפחות תקריות שעליהן הוא יצטרך להתנצל, ואם הוא כבר עושה טעות – איזה מיומנות הוא צריך לרכוש בכדי לתקן את הטעות?

הנה כמה נקודות שיכולות לעזור בהתמודדות עם מצבים שדורשים התנצלות

א. להירגע:  מקטנים ועד גדולים דבר ראשון שעושים זה לקחת רגע אחד של הפסקה לנשום.  לקחת רגע לעצמנו, הרגיע את מערכות ההגנה – ולהפעיל את החלק החושב במוח שלנו.  טכניקת נשימה ידועה ומוכחת היא שאיפה דרך האף פנימה וכפול מהזמן נשיפה החוצה.  דוגמא: אם שאפתי אוויר דרך האף וספרתי עד 3, כשאנשוף אוויר מהפה – אספור עד 6.    אז דבר ראשון זה קצת לחכות שכולם נרגעים. 

ב. לעודד את הילד להתנצל:    אפשר להציע לילד בעדינות להתנצל במילים.  לדוגמא "שמתי לב שיוני מאוד עצוב עכשיו, אולי כדאי שתגש אליו ותאמר לו סליחה", "דיברת אלי לא יפה, זה לא היה נעים לי – נראה לי שיש כאן מקום לבקש ממני סליחה". 

ג. פעולה מתקנת.  מחקרים מראים שבהרבה מקרים פיצוי או תיקון העוול בדרך כלשהי יעיל הרבה יותר מהתנצלות ספונטנית, התנצלות כמענה לבקשה שלנו או התנצלות מאולצת.   עדיף לחשוב עם הילד מה אפשר לעשות בכדי לתקן את הטעות שנעשתה.  הרבה פעמים אי אפשר לתקן.  אי אפשר להחזיר מילים שאמרנו, מכה שנתנו, או כוס ששברנו.  אבל אפשר לשאול, "מה אני יכול לעשות כדי לשפר את המצב?".  למשל להרים את המחברת שהעפתי, לעזור לבנות מחדש את מגדל הקוביות, לנקות את מה שנשפך או נשבר, להחזיר את הצעצוע שנחטף, לתת חיבוק, להביא פלסטר או קרחון לשים על אזור כואב, לשלם מדמי הכיס שלי על נזק וכדומה.  אפשר לסייע ילדים, במיוחד לצעירים בניהם, ברעיונות מה לעשות בכדי לתקן ואף לעזור להם בתיקון ביחד.  "הכוס נשברה, יש זכוכיות, תביא מטאטא ויעה", "יש ציור על הקיר, תביא מטלית ומים, ננקה ביחד", "כואבת לי היד, בוא תן לי נשיקה שזה יעבור", "אני עצובה עכשיו, אני צריכה חיבוק", "החולצה שהשאלת ממני מלאה כתמים, כשמשאלים ממני דברים מחזירים אותם באותו מצב שהם התקבלו, שים את החולצה בכביסה ואז במייבש" וכו'.

ד. אמפטיה: אם הילד לא מתנצל או עושה פעולה מתקנת .  כדאי לגשת אליו להסתכל לו בעיניים (אם זה ילד קטן – נרד לגובה שלו), ולהבין מה קרה.  שימו לב, אם אנחנו כועסים או עצבניים או מאיימים – הילד ירגיש צורך להתגונן.  ואם הוא מתגונן הוא לא יפתח בפנינו.  אז לשאול בכנות, באמיתיות מתוך עניין אמיתי (לא מתוך כעס) שאלו את הילד: היי, מה קורה? למה עשית את מה שעשית? מה קרה שגרם לך להרגיש ככה? ולהקשיב לילד באמת.  אחרי שהילד מרגיש מובן ושאנחנו לצידו, ומבינים את הצד שלו אפשר לשאול שוב "מה אתה חושב שאתה יכול לעשות בכדי לעזור לילד השני להרגיש יותר טוב?" (נקודת ההנחה היא שתיקון ועשיה יעילים יותר מאשר התנצלות).  במידת הצורך, נעזור לילד וניתן לו רעיונות כיצד לתקן (להביא  פלסטר לילד השני, לעזור לנקות בלגן, לעזור לילד לתקן משהו, לחבק את הילד השני, לבקש מהילד השני לשחק) .  אפשר גם שוב להזכיר לילד להתנצל בשלב זה.

ה. התבוננות מחודשת על הסיטואציה.  (תרגול התבוננות מאוד עוצמתי ומלמד, והוא מתאים לילדים מעט יותר גדולים שאפשר לשוחח איתם.  עם כל ילד צריך לשוחח לפי רמת הבנתו והתפתחותו, ילד קטן זקוק למילים פשוטות מאוד ושיחה קצרה, וילדים גדולים יותר ממש יכולים לעבור את כל התהליך).

הודיה בטעות לפעמים מעלה בנו רגשות לא פשוטים כמו אשמה ובושה.  כשזה קורה, מנגנון ההגנה שלנו מתחיל להיות פעיל ובאופן אוטומטי מפעיל "טריקים" שונים ומשונים – שעוזרים לנו לא להרגיש ולהתמודד עם רגשות קשים אלו.  למשל מנגנון ההגנה שלנו גורם לנו לקטין את מה שהיה ("זה לא היה כל כך נורא, אתה סתם מגזים" ), מוצא תירוצים והצדקות ("הייתי נורא עייפה", "לא ראיתי", "לא שמעתי…"), ושולח אצבע מאשימה ותוקפת כלפי מי שאנחנו פגענו בו ("גם היא דיברה אלי לא יפה אתמול, אז למה את רק נטפלת אלי?",  "הוא גרם לי להתרגז, אז בעטתי בו").    מנגנון ההגנה הוא כל כך חזק, שלפעמים אפילו לאנשים מבוגרים לוקח כמה שעות, ימים, חודשים ואפילו שנים לקחת אחריות על החלק שלהם ולהתנצל.  אך כשהילדים פוגעים במישהו, אנחנו מצפים מהילדים שיתנצלו מייד, מהלב ויתכוונו לזה.

התנצלות כנה היא סימן של בגרות! ועלינו לזכור שהילדים שלנו הם לא בוגרים! הם ילדים, הם עדיין לומדים.   צריך ללמד אותם מה לעשות.  כיון שכולנו רוצים שלילדים יהיו מערכות יחסים משמעויות וארוכות, ובהכרח אילו כוללות הרבה התנצלויות,  אנחנו רוצים ללמד את הילדים ולתת להם כלים פרקטיים איך לבקש סליחה, איך להתמודד עם הפגיעה שגרמו ומה ניתן לעשות בכדי לשנות את המצב.

אחד הדרכים שמסייעות לילדים להתמודד היא (בזמן שקט ורגוע) לחשוב עם הילד ביחד ולשאול אותו " אם היית יכול לעשות משהו באופן אחר מה היית עושה?"  "מה תעשה בפעם הבאה שזה יקרה?".  תנו לילד לדבר, ולאחר שהוא סיים, תורנו ההורים לייעץ עצות.  לדוגמא אפשר לשאול  את הילד "אפשר להציע משהו?" ולהוסיף הצעות משלכם.  להלן פתרונות לדוגמא שחשבו עליהם הורים וילדים: לנשום, להגיד מה שאני מרגיש/ה במקום לקלל או להרביץ למשל  להגיד לילד אחר "אתה מכעיס אותי" ,  לספר לאמא/מורה/גננת או כל מבוגר אחראי אחר וכו'.

דרך נוספת שיכולה לסייע לילד להתבונן מחדש על הסיטואציה היא לבקש ממנו לנסות ולספר  את מה שקרה הסיטואציה (אפילו מבחינה טכנית) מנקודת מבטו של הנפגע.   עצם הפעולה של הבנת נקודת המבט של מישהו אחר, כבר עוזרת לילד לפתח הבנה ורגישות כלפי הזולת.  בכדי שהילד יפתח כדאי קודם לשאול את הילד – ספר לי מה קרה מנקודת מבטך?- ואז הילד מספר.  עכשיו תספר מה לדעתך קרה מנקודת מבטו?  ואז לשאול – איך היית מראה לילד הפגוע שאתה מבין את  מנקודת מבטו?  דוגמא הילד יכול להגיד "כעסתי ממש, והעפתי את המחברת מהשולחן שלו על הרצפה"  

ברגע שהילד הצליח לראות את הדברים מנקודת מבטו של הילד האחר, אפשר ממש ללמד אותו איך אומרים סליחה באופן כנה ולתרגל איך מבקשים סליחה.  כך בעתיד לבוא, הילד ידע מה לעשות.  לדוגמא, "כעסתי ממש, והעפתי את המחברת מהשולחן שלך על הרצפה, אני מבקש סליחה".  חשוב לשים לב, שכשהילד מנסח משפט סליחה, הוא לוקח אחריות מלאה ולא משתמש במילה "אבל".  לדוגמא: "סליחה שזרקתי לך את המחברת מהשולחן, אבל את עצבנת אותי."  משפט כזה מעיד שהילד לא לקח אחריות.  לכן, נלמד את הילד שבמשפטים של סליחה לא משתמשים במילה "אבל".  אלא אומרים באופן פשוט: "סליחה, העפתי את המחברת מהשולחן שלך כשכעסתי".  זהו.  במידת האפשר ואם זה מתאים לאותה סיטואציה, צריך לעזור לילד להבין שהתגובה שלו לא הייתה פרופורציונלית.

ו. התנצלות היא פעול חד צדדית: התנצלות זה משהו חד צדדי: לפעמים לאנשים קשה לסלוח לנו.  וזה בסדר. השני לא חייב לסלוח לנו, להגיד שהוא סולח לנו, או לקבל את הסליחה שלנו.  כשאנחנו מבקשים סליחה אנחנו לוקחים מאה אחוז אחריות על מה שעשינו לא בסדר, ומבקשים סליחה.  אנחנו עושים את זה קודם כל בשביל עצמנו.  במקביל עלינו לתת לאדם שנפגע מאיתנו את הזמן והמרחב להתאושש מהפגיעה, לפי הקצב שלו.  אפשר להסביר זאת לילד, שאם הוא לקח 100% אחריות על הפגיעה שלו, זה כל מה שנדרש.

ז. להיות הדוגמא: ילדים לומדים מההתנהגות שלו לא מהמילים שלנו.  לכן, גם עלינו להראות לילדים שאנחנו מתנצלים.  אם עשינו טעות כלפי אחרים בסביבתנו או כלפי הילדים, נבקש סליחה, או נמצא דרכים "לתקן" את מה שעשינו, נמצא דרכים "להשלים" זה עם זה.  אם מדובר בילד צעיר מאוד, שעשה פעולה שדורשת התנצלות, אפשר להתנצל בשם הילד, למשל להגיד "אני כל כך מצטערת שהילד שלי נשך אותך. זה לא מקובל".  הילדים יראו איך אנחנו מתנהגים ומה אנחנו עושים אחרי שעשינו טעות – וכך הם ילמדו.

לסיכום, התנצלות היא מיומנות חשובה לשימור מערכות יחסים והיא מסייעת בתיקון מערכות יחסים לאחר עימות / מריבה / טעות.  לכן צריך לתת לילד הזדמנות להתנצל ספונטנית.  אם זה לא קורה אפשר לבקש ממנו להתנצל (במיוחד בילדים צעירים).  יחד עם זאת, במקום להתמקד רק בהתנצלות, חשוב לעודד את הילדים לחשוב מה ניתן לעשות בכדי לתקן- ובמידת האפשר ממש לפעול ולתקן מה שאפשר (דוגמאות שהצענו: לנקות, להחזיר, לחבק וכו').  בילדים בוגרים יותר חשוב לשוחח באופן פתוח על מה שקרה, יש למצוא זמן מתאים ושקט כשההורה והילד רגועים – לדבר ולחשוב ביחד מה ניתן לעשות כאשר אנחנו פוגעים באדם אחר ואיך אפשר למנוע את זה.

Ma, F., Wylie, B. E., Luo, X., He, Z., Xu, F., & Evans, A. D. (2018). Apologies repair children’s trust: The mediating role of emotions. Journal of experimental child psychology, 176, 1-12.

Mulvey, K. L., Gönültaş, S., Herry, E., & Strelan, P. (2021). The role of theory of mind, group membership, and apology in intergroup forgiveness among children and adolescents. Journal of Experimental Psychology: General.

Smith, C. E., & Harris, P. L. (2012). He didn't want me to feel sad: Children's reactions to disappointment and apology. Social Development, 21(2), 215-228.