אלון צריך לעשות מה שאני אומרת לו

הפוסט הזה יצא שונה מכוונתי המקורית, התכוונתי לעשות את ה”עבודה” בעצמי. ואולי לכתוב משהו…אבל היקום תכנן לי משהו אחר לגמרי…
אלון מסרב ללבוש פיג’מה, מבקשת פעם פעמיים וזה לא קורה. הוא עסוק בשלו, בונה מסלולי מירוץ משוכללים בקוביות. פונה אליו שוב, ואין תגובה. אני פשוט אוויר! פונה אליו שוב, והוא מתחיל להציק לאיתי (שכבר לבש פיג’מה). מה קורה פה?!! כמה פעמים צריך לבקש משהו בבית הזה?!! ולמה הוא לא כמו אח שלו (שעושה הכל מייד).
וזו גם לא הפעם הראשונה, הרבה פעמים אני אומרת לו לעשות משהו והוא לא עושה את זה. אני נותנת ונותנת, ומה אני מקבלת בתמורה? זלול! ילד חוצפן! בא לי לצרוח עליו, אבל אני מחליטה ללכת בגישה המאופקת, ופשוט מסדרת את הבית בעצבנות מופגנת. ופתאום אלון פונה אלי…

את נראית לי כועסת אמא… למה? (איזה זיהוי יש לילד הזה…)

– אתה באמת רוצה לשמוע מה עובר לי בתוך הראש?

– עובר לי בתוך הראש שאתה צריך לעשות מה שאני אומרת לך. כמו ללבוש פיג’מה למשל. וכיוון שאתה עדיין לא לבוש בפיג’מה, זה עדיין מאוד מטריד אותי. ועכשיו, בזמן שאני מסדרת את הבית, אני חושבת מה לעשות? ואחת הדרכים שלי להגיע להחלטה זה לעשות את שיטת העבודה. עכשיו אני עושה את שיטת “העבודה” בתוך הראש שלי על המחשבה ש”אתה אמור לעשות מה שאני אומרת לך.” רוצה לעזור לי ולשאול אותי את השאלות? (אלון כבר מכיר היטב את הכרטיס עם 4 השאלות).

-לא (הוא השיב בפשטות), אבל אני רוצה להקשיב לך עושה את זה.

-טוב. אז אני שואלת את עצמי “האם זאת האמת שאתה צריך לעשות מה שאני אומרת לך?” התשובה שלי היא “כן”.

-עכשיו אני שואלת את עצמי את השאלה השנייה “האם אני יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת שאתה צריך לעשות מה שאני אומרת לך?” לא. במציאות אתה ממש לא עושה שאני אומרת לך (ואין טעויות ביקום). וחוץ מזה אני לא יודעת מה הכי טוב עבורי ועבורך למסלול חיינו.

-"אמא”, “אמא” , פתאום הוא קטע אותי, אני רוצה שתכתבי מחדש את השאלות על כרטיס גדול (הוא הביא לי כרטיסה גדולה), אני רוצה לשמור את זה. ותכתבי ברור!!

-בסדר. (וכתבתי לו על כרטיסיה את 4 השאלות ואת ההוראה בסוף להפוך את המחשבה). אפשר להמשיך?

-כן.

-אז איפה היינו?

בשאלה השלישית.

תודה חמוד. אז איך אני מגיבה שאני מאמינה למחשבה ש”אתה צריך לעשות מה שאני אומרת לך”? .למשל שאני חושבת שאתה כבר צריך ללבוש פיג’מה, ובמקום זה אתה כאן מקפץ עם אח שלך ומתעלם ממני לחלוטין (פתאום העצבים עלו לי שוב). אני מרגישה מאוד כועסת עליך בגלל שאתה לא מקשיב לי, ולא מכבד אותי. אני מרגישה שנכשלתי בחינוך שלך, שאף פעם לא תלמד, אני מרגישה אמא לא טובה, כישלון, אני מרגישה חסרת אונים ושאני לא יודעת מה לעשות. קשה לי וכואב לי.

-רואים את זה על הפנים שלך אמא…

-כן. כשאני חושבת שאתה צריך לעשות מה שאני אומרת לך” אני מרגישה מרוחקת ממך כי אני חושבת שאתה מזלזל בי ולא מעריך אותי, ולא רואה אותי ממטר. זו תחושה לא נעימה להרגיש שמתעלמים ממני. אני מרגישה שאני לא חשובה לך בכלל. יש לי גם פחדים, מה יהיה אתך? אם עכשיו אתה לא מקשיב לי, מה יהיה בעתיד? אני גם שאם לא תלבש פיג’מה עכשיו לא תלך לישון בזמן ולא תקום בזמן בבוקר לבית הספר. וכל הדברים האלה מלחיצים אותי ממש.
אלון הסתכל עלי במבט מרחם..ניכר היה שדברי נגעו בו
אז בעסק של מי אני שאני חושבת כל הזמן עלייך ומה אתה צריך או לא צריך?

(פניו של בני השתנו ללא הכיר, ובתחושת הקלה צעק בשמחה..) של האחר!! את לא מתעסקת בעניינים שלך (…את עניין העסקים הוא קלט מצוין).

-כן. ושאני בעסק של האחר אין בבית הפנימי שלי אף אחד. אז מי אני אהיה כשאני רק בתוך העסק שלי? מהמקום בו אני שולטת?. אני חוזרת לכאן ועכשיו. אני נושמת, בית החזה שלי עולה ויורד. השתתקתי ונכנסתי פנימה

-את בשאלה הרביעית?

-עכשיו כן. מי אני אהיה בלי המחשבה ש”אתה צריך לעשות מה שאני אומרת לך”. אני רואה ילד שמח, מאושר, עסוק בשלו, לא מבין מה אמא רוצה ממנו בכלל. אני רואה ילד מתוק, שמח וחכם. אני עושה הפרדה ביננו. אני רואה שאתה בעולם שלך של המשחק, ואני בעולם שלי המלא עומס ומתח. וכיוון שאני עמוסה ולחוצה אני באמת מאיצה בך ולא מסוגלת להיות יצרתית. בלי המחשבה “שאתה צריך לעשות מה שאני אומרת לך” אני יכולה לנשום, אני לא רוצה להעניש אותך ולהתנקם בך.

-אמא, זה כל כך יפה מה שאת אומרת…חכי רגע. (חיכיתי, היה לי זמן לנשום ולחוות, ולאחר מספר דקות הוא הושיט לי חתיכת נייר עם ציור של פרח ושמש זורחת).

-רגע אלוני…עוד לא סיימתי. יש היפוכים. מה מבחינתך ההפך של “אלון צריך לעשות מה שאני אומרת לו”.

-אלון חשב, וחשב, וחשב…ואז אמר בשמחה…) “אלון לא צריך לעשות מה שאת אומרת לו!”. “אני לא צריך לעשות את מה שאת אומרת לי! (מישהו כאן מאוד אוהב את ההיפוך הזה…)

-למה זה יכול להיות נכון? שאתה לא צריך לעשות מה שאני רוצה…אני צריכה לחשוב על סיבות

-אני יודע, אני יודע (אלוני התפרץ).. כי זאת המציאות! (תלמיד טוב הילד שלי)

-איזה עוד סיבה?

-כי זה עושה לך לא טוב כל פעם שאת חושבת ככה. אני אפילו שמעתי אותך מדברת . זה עושה לך ממש רע. (ואללה, לא חשבתי על זה. הוא צודק. המחשבה הזאת עושה לי באמת רע).

-עכשיו אני אחשוב לבד על סיבה, כי אני זו שעושה את “העבודה”. ואולי באמת אתה לא צריך לעשות את מה שאני רוצה כרגע, כדי שנעשה את העבודה הזאת ביחד. דווקא נחמד לי. ויש לך רעיון לעוד היפוך?

-לא

-לי יש היפוך. “אני צריכה לעשות מה שאתה אומר לי”

-גם את ההיפוך הזה אני אוהב מאוד!. חכי רגע, אני רוצה לכתוב. (אלון לקח דף וכתב בענק “אלון לא צריך לעשות מה שאמא אומרת לו” ואז הפך את הדף ומצד שני כתב “אמא צריכה לעשות מה שאלון אומר לה). אני חייב לשים את זה בקופסא הסודית שלי.

ואו, למה הכנסתי את עצמי!! הילד הזה לוקח את זה לכל המקומות הלא נכונים…לנשום, לנשום…נחיה ונראה לאן זה מוביל… אני כבר נכנסת עוד פעם למתח בלתי מוסבר. רצות לי מחשבות בראש, הילד מנצל אותי, הוא מתוחכם כזה.., לא הייתי צריכה לעשות את העבודה מולו, אני לא סמכות הורית, אני פתוחה מדי, זורמת מדי, גמישה מדי, הוא לעולם לא ילבש פיג’מה, ככה הוא אף פעם לא ישמע בקולי, הוא עושה עלי מניפולאציות, אני כזאת קטנה….

-אז למה את צריכה לעשות מה שאני אומר לך?
אלון החזיר אותי חזרה ממחשבותיי למציאות. וכיוון שכשמפסיקים לענות על השאלות ה”עבודה” מפסיקה לעבוד, עניתי.

-כשאתה אומר לי שיעלי בוכה וצריך לגשת אליה. אז אני צריכה לעשות מה שאתה אומר לי. שאתה עצבני ואומר לי להניח לך, אני צריכה לעשות מה שאתה אומר לי, אחרת אתה סתם נהייה עוד יותר כעסני. וגם…

-פתאום קלטתי שאני מדברת לעצמי…ראיתי שאלוני עסוק מאוד, הוא לקח דף בזמן שדיברתי והתחיל לצייר. אחרי מספר רגעים, הוא הביא לי ציור נפלא עם דולפינים ופרחים. ואז אמר לי

-את יודעת אמא, אני מאוד אוהב את השאלות האלה, או יותר נכון אני אוהב את התשובות שלך!

-תודה אלוני, נעים לי שאתה אומר לי זה. ואתה יודע שכל פעם שמישהו עצוב או כועס, אם הוא רוצה אתה יכול לשאול אותו את השאלות האלה.

-אני אשתמש בזה. אפילו שמרתי אותם (את השאלות) בקופסא שלי!
ואז באורח פלא. מבלי שאמרתי דבר, אלון לבש פיג’מה, נכנס למיטה שלו לבד, כיבה את האור והלך לישון.