את החקירה הזו כתבתי בחופשת הקיץ. גרנו בזמנו בבית קטן עם חצר ובריכה קטנה. היה חם מאוד, והילדים כבר טיפסו על הקירות, שיגעו אחד את השני ואותי. ועלה לי רעיון שאין דבר נפלא יותר מבריכה קרה ביום קיץ חם. הילדים התלהבו מהרעיון לפחות כמוני אם לא יותר. לבשו בגדי ים, לקחו מגבות, והופ..מצאתי את עצמי בבריכה. אני ויעלי (בתוך הסלקל) יושבות בצל ושני הבנים בתוך הבריכה. סוף סוף! קצת שקט ומרגוע לגוף ולנפש…או אולי לא ממש…
שני הבנים מתחילים: “אמא תראי מה אני עושה”…צועק האחד ועומד על הידים בתוך המים. “לא, אמא תראי מה אני עושה!” צועק השני וקופץ. ואז מתחילה התחרות “תראי אותי”..”לא תראי אותי”..ושניהם עושים כל מני תעלולי מים שלא ממש מעניינים אותי. כייף להם, נהדר! אבל למה צריך לערב אותי??!! סוף סוף יש לי קצת שקט, והתינוקת אפילו נרדמה בסל קל…מה קרה?! למה הם לא יכולים להניח לי קצת לנפשי? מזל שלקחתי מחברת, ואני מקווה שלפחות לכמה דקות זה יקרה…
1. האם זאת האמת שהם צריכים להניח לנפשי?
כן!!!
2. האם אני יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת ש"הם צריכים להניח לי לנפשי"?
לא. מאיפה אני יודעת מה הם צריכים, מה הכי טוב עבורם? הרי במציאות עכשיו הם מפריעים לי …כמו ברגע זה! אוווףףף! אני צריכה לקום!
הייתי צריכה לעזוב את המחברת בכדי לנפח גלגל, ולתקשר עם הבנים ולהגיד “איזה יופי” ו”כל הכבוד”..ועכשיו אחרי 10 דקות אני שוב מול המחברת בחקירה. ועוד מעט יעלי הקטנה בטח תתעורר. והמחשבה הזאת ש”הם צריכים להניח לי לנפשי” כבר ממש בוערת בתוכי. ולא, אני לא יכולה לדעת בוודאות שהם צריכים להניח לנפשי…
3. איך אני מגיבה שאני מאמינה למחשבה?
כשאני מאמינה למחשבה הזאת אני עצבנית וכועסת! למה החיים שלי הם כל הזמן במקטעים? למה אין רצף? אני מתחילה משהו ואז מתחיל ה”אמא!!”. אני חווה מתח, תעוקה בחזה וקושי נשמתי. “אמא!!” , שוב הם קוראים לי! מה הם רוצים ממני שוב?! הם אף פעם לא יניחו לי לנפשי? (אני מרימה מבט מחייכת אליהם, מהנהנת בראשי כמאשרת את התעלול מים החדש שעשו). מה אני כבר מבקשת? קצת שקט! זה לא הרבה.
אני פתאום מבחינה שאני מתייחסת אל הילדים שלי כאל מטרד. כיצורים קטנים שמפריעים לי לנהל את החיים שלי. אני לא באמת קשובה אליהם. הם מנסים להפגין ולהראות לי כל מני יכולות שלהם במים. אוף!!! שוב, הם קוראים לי “אמא!” “אמא!”…אני לא יכולה יותר! ואני שוב מהנהנת בראשי. אין לי מושג מה הם עוד אומרים. עכשיו הם צועקים לי “ראית אמא?”. ואני משקרת “כן!”. והאמת שלא ממש ראיתי…רק בערך את הסוף של הקפיצה.
ובאמת עכשיו, אם אני באמת יהיה כנה עם עצמי, אני רואה שאני חושבת את המחשבה הזאת “שהם צריכים להניח לי לנפשי” אני לפעמים משקרת ולא באמת מקשיבה להם. אני אומרת “כן, כן” ו “איזה יופי..” אני מזויפת. אני מרגישה קרבן, מסכנה, אין לי חיים, כולם מנהלים את חייהם בזרימה מלבדי. לי יש ילדים והם הורסים לי את זרימת חיי.
עולה לי פתאום זיכרון מהילדות אולי מגיל ההתבגרות, שאני חשבתי שההורים שלי צריכים להניח לי לנפשי, ולא לנג’ז לי כל הזמן. ובכלל אני מבחינה שכשאני מאמינה למחשבה הזאת, אני מחלקת את האנשים בחיי לשניים: אלו שמפריעים לזרימת חיי ואילו שלא. ואני חסרת סבלנות לכל מי ששיך לקטגורית “המפריעים בזרימת חיי” , אני רוצה להעלים אותם מהחיים שלי. ולקטגוריה הזו נכנסים לפעמים הרבה אנשים (למשל הורי, חמותי, בעלי ועוד ועוד..).
כמובן שזה לא קורה..אף אחד לא נעלם, זרימת חיי נקטעת כל הזמן, ואני סובלת. אבל כשאני מאמינה למחשבה הזאת “שהם צריכים להניח לי לנפשי” יש לי תקווה שזה יקרה יום אחד. כשאני מאמינה “שהם צריכים להניח לי” זה בא מהמקום שלי השליטה – כאילו אני אומרת להם ולי: “דעו לכם! אילו הגבולות שלי, אל תתקרבו! תניחו לי לנפשי. אני בעלת ערך! ואם תשיגו גבול אני יידע אתכם!! (בד”כ בדרכים מאוד יצירתיות ולא כל כך נחמדות).”
בעסק של מי אני שאני מאמינה למחשבה ש”הילדים שלי צריכים להניח לי לנפשי?”
אני לגמרי בעסק שלהם. זה הצורך שלהם ליצור איתי קשר. הם עושים את זה כל הזמן, הם רוצים את אמא שלהם. ומה הצורך שלי…לי יש צורך בקצת שקט. אז התפקיד שלהם הוא ליצור איתי קשר, והעסק שלי זה רק איך אני מגיבה לאופן יצירת הקשר שלהם.
4. מי אני אהיה בלי המחשבה “שהם צריכים להניח לי לנפשי?”
נכנס פנימה, ננשום…מי אני אהיה בלי המחשבה…אני כאן בבריכה. יש בריזה כל כך נעימה!. לידי יש תינוקת מלמלת קולות חמודים. אני נושמת, אני קולטת שכבר 10 דקות הילדים שלי לא ביקשו ממני דבר! בלי המחשבה אני לא מתעסקת כל הזמן במה שהם עושים, במה הם צריכים לעשות ומה הם לא צריכים לעשות. מתפנה לי זמן!
אני שמה לב שרוב הזמן הם מניחים לי. ושהאמת היא שרוב הזמן אני לא מניחה לי. במקום ליהנות מהרגע הזה. מהחום של הקרקע, מהבריכה, ומנוף עוצר נשימה.. במקום ליהנות מהטבע ומהבריאה… אני יושבת לחוצה, מכונסת מעצמי, עם נייר ועט.
בלי מהחשבה אני מניחה לעצמי ולנפשי, ואני יוצרת קשר עם הילדים, אני מזהה שיש לי זמן איכות שלי עם עצמי ושלי איתם. בלי המחשבה הם לא האויב! הם ילדים יפים וחמודים וגם אחים טובים! בלי המחשבה הכל יותר חד. אני נושמת..אני כאן ועכשיו…אני עכשיו לוקחת הפסקה להיות עם ילדי! ההיפוכים יחכו….
אז כן, החיים של אמא זה במקטעים…וזה בסדר. הגיע שעת הערב..הילדים הלכו לישון. היה לנו כל כך כייף בבריכה ביחד. רגעים של חסד גמור. ואני כותבת כאן, אחרי שקראתי את החקירה שכתבתי. מחשבות של אמא במשרה מלאה. ואני מלאת הוקרת תודה על כך…שיש באפשרותי בכלל לחשוב מחשבות על אמהות. שהמציאות זיכתה אותי בילדים בריאים ושלמים שצריכים אותי! אני כל כך אוהבת אותם, דמעות של אושר שמחה וסיפוק זולגות מעיני. טוב יותר מזה….לא יכול להיות.
וכן…עכשיו אני אעשה את ההיפוכים…
מתוך המציאות של חייה של אמא. אז המחשבה הייתה “הם צריכים להניח לי לנפשי”.
ההיפוך הראשון: “הם לא צריכים להניח לי לנפשי”. 1. כי הם ילדים!! יש להם צורך באמא! 2. כי זה משמח אותי, באיזשהו מקום שהם . וכייף שהם זקוקים לי ורוצים את תשומת ליבי. 3. כי הם כבר מניחים לנפשי. האמת היא שהם פשוט עושים מה שהם עושים. הם קוראים לי “אמא” מבקשים ממני דברים. ואני בוחרת להגיב באיזה אופן שאני בוחרת להגיב. האמת לאמיתה היא שאני פשוט לא מניחה לנפשי.
היפוך שני: כן, “אני לא מניחה לנפשי” – 1. במיוחד שאני חושבת שהם לא מניחים לי לנפשי. כי אז אני לגמרי לגמרי בעסק שלהם..מה הם צריכים או לא צריכים לעשות…ואני מוטרדת ואין מנוח לנפשי 2. אני כל הזמן מבקרת את עצמי על דברים שאני עושה 3. אני מתעסקת בעניינים של אנשים אחרים, מתעסקת בעבר, מתעסקת בעתיד. ובכך לא נותנת לנפשי מנוחה וחיבור לרגעי החסד האמיתיים.
היפוך שלישי: “אני צריכה להניח להם לנפשם”.. 1. כן במיוחד שאני חושבת “שהם לא מניחים לי לנפשי”. אני לא צריכה להחליט עבורם מה אמור או לא אמור להיות הצורך שלהם! 2. אני צריכה להפסיק לנג’ז להם כל יום לסדר את החדר – הם לא אוהבים את זה. אז מבחינתם לפחות אני צריכה להניח להם לנפשם 🙂 3. אני צריכה להפסיק לבקש מהם להתלבש 3-8 פעמים בבוקר. מספיק פעם אחת. הם יודעים מה לעשות! הם גם אומרים לי את זה, והם יודעים לעשות את זה לבד, והם עושים את זה.
איזה ילדים חכמים! אני כל כך אוהבת אותם! באמת כל החכמה קיימת בתוכם, כפי שהיא קיימת בי.
ובתחושה חמימה הזו בגוף..אני הולכת לישון. חלומות פז!