אלון והפנקייק

אלון והפנקייק

מדבריה של ביירון קייטי על נושא הורים וילדים: “איך זה אפשרי לקיים חוקים ולהישאר מחוץ לעסק של הילדים שלך? תבטל את החוקים ותגלה!  אתה תגלה שהילדים שלך, מעצמם, מקיימים כל חוק שאי פעם לימדת אותם, ואתה לא תאהב חלק מהחוקים.  הם השתקפות מושלמת שלך.  הילדים שלך הם בעצם אתה.”.

כאחת שמכירה את שיטת “העבודה” ונעזרת בה באופן די אינטנסיבי בשנתיים האחרונות, יש רגעים שאני חושבת לעצמי שלפחות בתחומים מסוימים עבודתי כמעט שהסתיימה.  למשל, בתחום האמהות, יש רגעים שאני מרגישה נהדר, ללא תחושות אשם, שאני אמא מבינה, נותנת, משקיעה..ובזכות עבודת המודעות שאני עושה, באמת עולמם של ילדי טוב יותר מבעבר… האם זאת האמת? מזל שהמציאות נדיבה יותר ממה שחשבתי ומראה לי בכל יום עוד ועוד מקומות לעבודה גם במקומות המוכרים.

לפני מספר ימים לקחתי את בני בכורי אלון, למטפל בשיטה אלטרנטיבית בכדי לפתור בעיות הרטבת לילה ולהעשיר את עולמו נפשי של בני באופן כללי.  זהו טיפול ייחודי, המשלב עבודת גוף ונפש.  הרגשתי שאני אמא מצוינת, שמשקיע בבן שלה למרות הקושי הפיזי והכלכלי הכרוך בדבר – הרי מדובר בבריאות הנפשית של בני יקירי!  וכמובן שבני בוודאי מרגיש כל כך בר מזל ומוקיר תודה על כל ההשקעה המרובה, הזמן, המחשבות עליו, המאמצים הנפשיים והכספיים.  אך כעבור זמן קצר התברר שלמציאות היו תוכניות אחרות עבורי..

כאשר חזרנו הביתה, בני הקטן,איתי, ביקש לארוחת ערב פנקייק.  הוא היה מאוד רעב, והייתי במצב רוח מצוין כך שהסכמתי.  ידעתי גם שאלון ישמח, הרי זה אחד המאכלים האהובים עליו – וזה יהיה סיום של יום מושלם.  למרות הכאבים שהיו לי, אני בשמירת הריון, החלטתי להתיישב על השרפרף הגבוה לערבב את הבלילה, ולטגן פנקייקים בישיבה.  הייתי עייפה ובכאבים, אך ידעתי שאני עושה זאת למען אושרם של ילדי.

לפתע, אלון נכנס למטבח ואמר לי “את מטגנת פנקייקים? אני לא ביקשתי פנקייקים!  את תמיד עושה מה שאיתי (אחיו הקטן) רוצה!  את בכלל לא מקשיבה לי”.   השבתי לו “אבל אתה כל כך אוהב פנקייקים”.  “זה נכון” אמר אלון “אבל עכשיו אני לא רוצה, אני רוצה חביתה ופסטה, ואני רעב! ולא אכפת לך, אכפת לך רק מה שאיתי רוצה.”  “בטח שאכפת לי” השבתי “לכן אני מכינה פנקייקים שאתם אוהבים”.  “אבל הפנקייקים שלך הם בכלל לא כמו הפנקייקים של רינה השכנה!” – הטיח בי בני.  בני צדק, שכנתי האהובה רינה מכינה פנקייקים קטנים ועגולים מקמח לבן וסוכר לבן וחלב פרה והילדים מאוד אוהבים לאכול את הפנקייקים שלה.  אני לעומת זאת מכינה פנקייק מקמח חיטה מלאה (התפשרתי עכשיו על 70% מלא ו 30% לבן), סוכר חום וחלב סויה/עזים.  הפנקייקים שלי גדולים וחומים ולא דומים לפנקייקים של רינה.  אבל עד היום הם התקבלו באהבה ונאכלו בתאבון.

הרגשתי את ההתכווצות בכתפיים, ואת העצבים מתחילים לעלות…המחשבות החלו לרוץ.. איזה ילד כפוי טובה.  למרות שאני עייפה ובכאבים כבר כמעט בלתי נסבלים, אני לוקחת אותו לטיפול ואחר כך מכינה לו פנקייק, והוא לא מעריך את זה.  הוא לא מעריך את מה שאני עושה עבורו. הוא צריך להעריך את זה שיש לו אמא כזאת שטורחת עבורו, ומכינה עבורו ולא להתלונן, הוא צריך לשמוח על הפנקייק ולרצות אותם… (ותוך כדי גם עלה ההיפוך…”הוא לא צריך לרצות את הפנקייק שלי”..אבל זה לא ממש עזר) בכל זה בני ממשיך לצרוח ולהגיד “את לא מקשיבה לי!  את אף פעם לא עושה מה שאני רוצה!” – זה היה הקש ששבר את גב הגמל, אני לא עושה מה שהוא רוצה???  ועוד היום! אחרי כל מה שעשיתי עבורו! הוא מעז לדבר אלי ככה! – “אם אתה אוהב את הפנקייקים של רינה, אז לך לרינה!” אמרתי לבני ההמום, “תבקש ממנה שהיא תכין לך פנקייקים כמו שאתה אוהב, תגור אצלם!  אם אתה לא רוצה את הפנקייק שלי אתה לא חייב לאכול! ואם תמתין בסבלנות, שאסיים עם הפנקייק אכין לך חביתה.” – קלטתי בכל הזמן הזה שצעקתי שאני במלחמה ומתקפה..

בני כל כך נעלב ממני…הוא מייד עזב את המטבח בסערה, ונכנס לחדר האמבטיה – והזהיר אותי שלא להיכנס.  המחשבות שלי רצו ורצו במוח, “אני אוכיח לאלון שהוא ילד כפוי טובה וטועה, ואני אגיד לו שהוא כל הזמן מבקש לאכול בריא ובמבחן התוצאות הוא מבקש לארוחת ערב פסטה לבנה ובורקס!  ושהוא לא מבין שאני לטובתו וכו’ וכו’..”  ואז הצצתי לחדר האמבטיה, וגיליתי ילד ערום באמבט שעושה לי פרצוף חמוץ…מייד זיהיתי אותי ואת הפרצוף החמוץ שלי.

חזרתי לשרפרף ולטיגון הפנקייק והתחלתי לחקור בראש, השאלות והתשובות זרמו..בעוד הפנקייקים טוגנו.  “אלון אמור להעריך אותי ואת מה שאני עושה עבורו” האם זאת האמת? –בהחלט כן.  האם זאת בוודאות האמת? לא.  המציאות מראה בבירור שאלון לא מעריך את עניין הפנקייק, זה מה שהוא עושה כרגע.  ואני לא יודעת יותר מאלוקים ויותר מאלון, מה הוא אמור או לא אמור לעשות.  ואיך אני מגיבה שאני מאמינה למחשבה ” אלון אמור להעריך אותי ואת מה שאני עושה עבורו”? אני מתכווצת, מרגישה לא מוערכת, קורבן, קדוש מעונה, צודקת, מתנשאת, יודעת מה נכון, אני כועסת עליו…יותר נכון רותחת עליו, חושבת שהוא כפוי טובה, וצריך להתנהג בצורה מסוימת, שהוא צריך לכבד ולרצות את אמא שלו ולהעריך אותה, להבליג, וגם אם הוא לא רוצה פנקייק הוא צריך להתגבר ומתוך הכרת תודה לאכול את מה שטרחתי והכנתי.  אני אומרת לו דברים כמו שילך מהבית, ושהוא לא מעריך אותי ואת כל מה שאנחנו עושים בשבילו…אני ממוטטת נפשית ופיזית בשלב זה.   המחשבה הזו – “אלון אמור להעריך אותי ואת מה שאני עושה עבורו” מוסיפה מתח רב לחיי.   ומי אני בלי המחשבה?  אני עדיין מטגנת פנקייקים, אלון עדיין עושה פרצוף חמוץ באמבטיה ואין לי את המחשבה “אלון אמור להעריך אותי ואת מה שאני עושה עבורו”, אז אני אישה שמטגנת פנקייקים.  אני מאושרת, כי בעצם גם לי התחשק מאוד לאכול פנקייק חם..אני מטגנת בעצם בשביל עצמי – איזה תגלית!  אני אוהבת לאכול פנקייקים מחיטה מלאה, אני אוהבת שהם טריים וחמים, ואני עושה הכול למען עצמי.  אלון יכול לאכול או לא לאכול אותם.. הוא ילד מקסים שבסך הכול הביע את עמדתו ודעתו הכנה.  הוא אמר לי בצורה בהירה מה שהוא רוצה או לא רוצה לאכול לארוחת ערב.  כמה טוב לדעת שיש לי ילד עם תקשורת כל כך ברורה וישירה.  ראיתי את פני הבובה המקסימים של בני היקר, ופתאום כל כך אהבתי אותו, רציתי לחבק אותו ולנשק אותו, שום דבר כבר לא הפריד בייננו.

ועכשיו להיפוכים, המשכתי בראשי: “אלון אמור להעריך אותי ואת מה שאני עושה עבורו.”

א. אלון לא אמור להעריך אותי ואת מה שאני עושה עבורו.  סיבה אחת, כי הוא לא! וזאת המציאות.  סיבה שנייה, זה העסק שלו מה הוא אמור לעשות או לא.  זה לא ענייני בכלל מה הוא אמור או לא אמור לעשות.  וסיבה שלישית, כי זה החזיר אותי ל”עבודה” ולמציאות הפשוטה והנדיבה.

ב. אני אמורה להעריך את מה שאלון עושה עבורי.   רק באותו יום אלון קטף עבורי לימונים, הרגיע את אחיו הקטן, והנה עכשיו הוא באמבטיה מתרחץ לבד וזה רק שלוש סיבות מהיום! איזה ילד מקסים וטוב לב!

ג. אני אמורה להעריך אותי ומה שאני עושה למען עצמי.  כן בוודאי! הנה אפילו לא שמתי לב שאני מכינה לעצמי פנקייקים חמים.  ועוד אחרי יום כל כך קשה, אני סובלת כאבים בשביל להזין את גופי ותאוותי – כל הכבוד לי J.  אני צריכה להעריך את ההשקעה שלי בעבודת מודעות עצמית, ואת זה שאני מצליחה לקום בסופו של דבר אחרי נפילות למשל, הנה עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב וקרובה לבני.

בדיוק אז סיימתי להכין את הפנקייק האחרון, קראתי לשני הבנים לבוא לאכול.  הקטן הגיע מייד, והתנפל על צלחת הפנקייק שלו.   הגדול הגיע רחוץ, לבוש פיג’מה  – ואמר “עכשיו את מתחרטת?? עכשיו את מתחרטת??”.  אלון ניסה להוכיח לי כמה הוא ילד נהדר, שמתרחץ ומתלבש לבד ושאני פגעתי בו, בילד הנהדר.   “אתה רוצה חביתה אלון?” אמרתי לו.  עכשיו המחבת פנויה.  –”כן” הוא אמר.  המשכנו לשוחח.  

“אז את מתחרטת על מה שאמרת?” המשיך אלון.  –”על מה ממה שאמרתי?, אמרתי הרבה דברים”.  “נו את יודעת!” השיב ילדי הבכור.  “האמת שאני צריכה את העזרה שלך, שתגיד לי בדיוק מה אמרתי שעליו אתה רוצה שאני אתחרט, אני ממש זקוקה לך שתראה לי” השבתי.  “נו… את יודעת, זה שאמרת לי ללכת לבית של רינה!” – “וזה פגע בך?” שאלתי “-כן! ואת עשית משהו לא נכון!” הוא השיב.   “אתה צודק, באמת עשיתי משהו לא נכון, צעקתי עלייך, ותקפתי אותך כי חשבתי שאתה צריך להעריך אותי ולאהוב את הפנקייקים שלי, אבל הבנתי שטעיתי וחשבתי לא נכון, אני מצטערת ומבקשת סליחה”.   חשבתי שאתה לא מעריך אותי – טעיתי.   ליטפתי את לחיו, והוא חייך ונרגע ואכל את החביתה שלו בהנאה.